Wolf's Rain\יומן מסע

Wolf's Rain לא קנתה אותי ברגע הראשון.
למעשה, בפעם הראשונה שראיתי אותה היא ננטשה אחרי בערך שישה פרקים. הכול בסדר, קונספט נחמד, עולם אפלולי ודיאלוג שאשכרה נשמע כמו אנשים אמיתיים שמדברים ולא סתם קאמפיות. אבל בכל זאת הקצב האיטי והמסע שהבנתי שמגיע נראו לי משעממים. האנימה לא השתנתה מאז הפעם הקודמת. אבל נראה לי שאני כן.

 Wolf's Rain מתרחשת בעולם שמתקרב לקיצו. אף אחד לא מדבר על זה ממש, אבל מרגישים את זה באוויר. הזאבים נדדו בטבע בלהקות גדולות בעבר, אבל בני אדם צדו אותם עד שהם כמעט ונכחדו. אלו שלא, לבשו צורה של בני אנוש, ומתחבאים בערים. חייהם של שלושה זאבים משתנים ביום שהם פוגשים את קיבה, זאב צעיר שנמצא במסע אל גן העדן, מקום שעל פי האגדה רק הזאבים יכולים למצוא, מקום עם עתיד.

Wolf's Rain

סדרה עם 26 פרקים+ 4 פרקים שמסיימים את העלילה | סטודיו Bones | ינואר עד יולי 2003| אקשן, הרפתקה, דרמה, פנטזיה| דירוג 17+ (שום דבר מיני ושום דבר מאוד אלים. אבל אני מרגיש שאפילו בגיל 23 לא הייתי מספיק בוגר בשביל לצפות בה, זה עניין מאוד סובייקטיבי)

הקונספט של זאבים שנראים כמו בני אדם מוזר בהתחלה אבל מתרגלים אליו. זה לא שהם משנים צורה, זו פשוט אשליה שגורמת להם להיראות אנושיים. זה מאוד מופרך במחשבה ראשונה ועוד יותר מופרך כאשר צ'זה, שנראית כמו נערה אבל היא למעשה פרח מיוחד, מצטרפת לחבורה. אבל ההתנהגות של הזאבים והתגובות של בני האנוש למצב אמינות, ואני מסתכל על זה כמין האנשה למתקדמים. העלילה של הסדרה מאוד מינימלית. יש יעד מאוד מעורפל שלא ברור איך מגיעים אליו בכלל, ויש כמה בני אדם שרודפים אחרי הזאבים כל אחד מסיבותיו. בגלל זה קשה להיסחף עם הסדרה הזאת. אבל הדמויות, הן החלק החשוב בסדרה. הן מתחילות מאוד ג'נריות, קיבה המנהיג הקול, טסומה הבאדאס, היגה השמן וטובואה הפחדן. אבל לכולן יש משהו להציע, והדמויות שלהם הולכות לא פעם ולא פעמיים למקומות מאוד לא צפויים. גם הדמויות האנושיות- Cher המדענית שרק רוצה לדעת את האמת, Hubb הבעל הבלש שלה שרק רוצה שהיא תהיה מאושרת, וQuent, שריף זקן שצד זאבים מתחילות בצורה קריקטורית אך מלאות ברגש והאינטרקציה בינהן נהדרת.

אנחנו חיים בעולם שמכתיב לנו איך החיים שלנו צריכים להיראות. אף אחד אף פעם לא אמר לכם לחיות בצורה מסויימת, אבל לרובנו, חיים טובים משמעם עבודה טובה עם בית ומכונית, אשה וילדים. כל דרך אחרת היא לגמרי מוזרה. וולף ריין לוקחת את הרעיון הזה, ונכנסת בו חזק בפרקים האחרונים שלה. המסע של הזאבים הוא מרד בכל מה ש"נכון", וקיבה ושות' בוחרים את הדרך שלהם לחיות.
קונספט הזאבים שנראים כמו בני אדם נראה לי מטומטם בצפייה הראשונה. אבל עכשיו אני מבין אותו. מה ידחף אנשים רגילים לצאת למסע ללא סוף ברור, כשהרבה יותר קל לבנות בית, לעבוד בשביל לעבוד ולחיות את החיים כמו שאתה "אמור" לחיות אותם? כל כך קל לי להזדהות עם קיבה עכשיו, כשהתפכחתי מהרעיון שיש רק דרך אחת נכונה לחיות את חייך. הדברים הגדולים בוולף ריין הם הדברים הגדולים במסע. האנשים שאתה פוגש בדרך, החוויות והניסיון, הלמידה. יש שיאהבו את הסוף של וולף ריין ויש שישנאו אותו. אבל אני חושב שהוא ממחיש בצורה מעולה את הנקודה הכי משמעותית שלמדתי בנדודי,נקודה שאפילו קיבה שלאורך כל הדרך חשב רק על המטרה, הבין בסוף- אושר מקבל משמעות רק כשחולקים בו.

אז צפו בוולף ריין. ואם לא אהבתם, זו הזדמנות מצויינת לקחת כמה ימים של חופש, ולצאת. לא משנה אם זה לבניאס, למדבר אילת, או למקסיקו. עדיף לבד. אני מבטיח לכם שתלמדו משהו, ותהפכו לבני אדם טובים יותר.