Code Geass

יש יצירות שלא משנה בנות כמה הן, הרלוונטיות שלהן לעולם לא נעלמת מהעולם האפור שלנו. "שיער" שנכתב על ילדי הפרחים של שנות השישים שיצאו נגד המלחמה בוויאטנם מרגיש טבעי גם אם מציגים אותו בבימה בתל אביב כמעט חמישים שנה אחרי ההצגה המקורית שלו. כל עוד ניתן לילדים שרק סיימו תיכון נשק ונשלח אותם אל מותם בגלל פוליטיקיאים מטומטמים, יהיה ל"שיער" מקום בתרבות המודרנית.

לולוש (Lelouch, ונראה לי שנצמד לגרסה האנגלית) חי בקו זמן חלופי לשלנו, בו יבשת אמריקה הפכה לאימפריה שנקראת האימפריה הבריטית. בעזרת נשק שנקרא Autonomous Armored Knight, או בקיצור Knightmare, מצליחה האימפריה לכבוש ארצות רבות ובוסופו של דבר בשנת 1955 כובשת את יפן. ההתנגדות כמעט ונעלמת כאשר ראש ממשלת יפן והבנאדם הפוטנציאלי להוביל מרד מתאבד. והניצחון מוחלט. אוכלוסייה יחסית קטנה של בריטים מתחילים לאכלס את טוקיו והיפנים מקבלים את הכינוי אילוואן (11) בהתאם לשם החדש של המדינה.

עדכונים חדשים.

ברוכים הבאים לבלוג האנימה המתחכם שלי בגרסא החדשה שלו! לאחר חופשה ארוכה אני מחזיר את הבלוג, שכל עוד אני אהנה מהעבודה עליו, הוא ימשיך להתעדכן. אשמח כמובן לתגובות הערות הארות וכו' על כל כתבה שמתפרסמת.

Nausicaa of The Valley of The Wind

אני אוהב להתחיל ביקורת תמיד בלזיין תמוח ולזרוק לאוויר שמות שאף אחד לא מכיר, אבל לא בטוח שהפעם יצליח לי. הייאו מיאזיקי. נו קדימה, אין מצב שלא שמעתם על הייאו מיאזיקי. הוא אולי במאי האנימה הכי מפורסם בעולם. הוא הבמאי היחיד שסרט שלו זכה באוסקר האמריקאי (המסע המופלא, ביקורת בקרוב). הבנאדם באמת אחראי לכמה מקלאסיקות האנימה הגדולות ביותר של כל הזמנים, ואפילו מחוץ ליפן הסרטים האלה נחשבים אולי לא לקלאסיקות, אבל לפחות לסרטי איכות וחובה.

אישית ראיתי שני סרטים שלו, ואת נאוסיקה ראיתי בעיקר בגלל שלא ידעתי עליו כלום חוץ מהעובדה שהידאקי אננו עשה את הפריצה הגדולה שלו בסרט הזה. ולמרות שאננו הוא בסך הכל אנימטור כאן, ידעתי מראש שאפשר לסמוך על מיאזקי ולקבל חוויה מעולה. ואין מה לעשות, כשאני צודק אני צודק.

Ghost in The Shell

אני עדיין משלים פערים. יש כל כך הרבה מעולם האנימה שעוד לא ראיתי, אז לאט לאט. ובגלל שאני חדש לכל העולם הזה, יוצא לי הרבה פעמים לראות יצירות שנוצרו לפני הרבה זמן, לפעמים אפילו מעל 18 שנים. כמו לדוגמא הסרט Ghost in The Shell.

גם אם אנימה זה לא הקטע שלכם, אני בטוח שאת המטריקס ראיתם. וההשפעה של GITS על הסדרה, החל מהכתוביות הירוקות שיורדות בצורה אנכית על המסך ועד לכבלים שמתתחברים לאנשים לראש. גם הפילוסופיה של המטריקס, שכל מי שלא מבין כלום בפילוסופיה (ובזה אני כולל את עצמי) מוצא אותה מרתקת, היא בסך הכול סוג של הפשטה למה שהולך בGITS. והוואשובסקים הם לא הבמאים היחידים שהושפעו רבות מהסרט הזה.

אבל לפני בלבולי המוח הרגילים שלי, באופן מפתיע, אני אדבר קצת על הסרט!

Soul Eater

אני שונא שונאן. כל כך לא אוהב את זה. מאסתי בילדים שנלחמים ברעים או אחד בשני על בסיס שבועי. כל כך חסר מקוריות. כל כך צפוי. שונאן מייצג עבורי את הדברים הרקובים בעולם האנימה. או שאולי פשוט הזדקנתי ואני מחפש יותר. או שלא?

Death Note

"היפנים פיתחו אדם מתוחכם, שמשמיד אנשים מזן מסויים"

רמי פורטיס, נעליים

היפנים האלה. חולי נפש. פסיכים על כל הראש. מופרכים. אפשר להגיד את זה על יצירות אנימה רבות, אם מנסים לבחון את הקונספט שלהן בלי לראות את האנימה עצמה. "כן, אני רואה אנימה מגניבה, על ילדות קסומות שנלחמות במכשפות.... אבל זה לא כמו שזה נשמע!" או "אני צופה בסדרה על מסע בזמן שהם ממציאים מכונת זמן שהיא מיקרוגל שמתקשרים אליו... אבל רגע! זה באמת טוב!". לכו תסבירו לחברים הצופים בעיקר בסדרות אמריקאיות סטנדרטיות למה שווה להם לראות משהו כמו אוונגליון (כן דחפתי אותה גם לפה. ככה זה). ובמקרה של Death Note, מישהו יכול להאשים אותם?

Madoka Magica Movie 3: Hangyaku no Monogatari

"We're going to need to watch that again".

ג'ון לוק לג'ק, אחרי צפייה בסרט אורינטציה, "אבודים"

אממ עצה טובה.

*לאחר צפייה חוזרת-*

כדאי להזהיר בשלב הזה שמדובר בסרט השלישי בסדרת הסרטים של מאדוקה, ויש המווון ספויילרים, אז כדאי מאוד לצפות קודם וכמובן לקרוא את הביקורת שהכנתי לסדרה מראש. ועכשיו, לביקורת.

Mahou Shoujo Madoka Magica

כן אני יודע איך זה נראה. בלוג שמתיימר להיות בלוג של אנימה בוגרת ואיכותית, ויש ביקורת על דבר כזה? אנימת מהו שוג'ו (נערות קסומות) הן אנימות עם קהל יעד מאוד מוגדר- ילדות או נערות. הסיפור הוא בדרך כלל שהדמות הראשית מגלה שעולם מותקף כל שבוע ע"י רשע חדש ומיוחד, ומקבלת כוחות קסם מאיזה יצור (בד"כ חמוד ומזמין ייצור המוני של בובות לעוד קצת כסף קל) שעוזרים לה להלחם ברשע השבועי, בד"כ עם עוד כמה נערות כאלה, חלקן מנוסות יותר וחלקן פחות. מעין פאוור ריינג'רס בגרסה אקסטרא חמודה לבנות. אהה וכמובן יש איזה נער שהיא מאוהבת בו והם ביחד בסוף (פרט חשוב מאוד).

מאדוקה קאנאמה היא נערה רגילה בהחלט. היא קמה כל יום, אוכלת ארוחת בוקר, הולכת לבית הספר נפגשת עם חברות, חוזרת הבייתה והולכת לישון. הדבר המוזר היחיד שאפשר להגיד על מדוקה זה שהשיער שלה ורוד. אבל יום אחד כאשר הומורה אקמי מגיעה כתלמידה חדשה לכיתתה של מאדוקה, הדברים משתבשים מאוד מהר.

Devil May Cry

ביקורות הן דבר לא אובייקטיבי מטבען. איך דעה אישית יכולה להיות אובייקטיבית? כל דעה מבוססת בראש ובראשונה על איך שהדבר שאתה מביע עליו דעה גורם לך להרגיש, בתוספת של גורמים חיצוניים. אולי בגלל זה כשאני אגיד שהסרט של פרסי ג'קסון הוא חרא סרט שלא עושה צדק עם הספר, אח שלי שלא קרא את הספר דוקא נהנה מאוד. ואיך כל זה קשור לDevil May Cry?

Steins;Gate

אני רוצה ליסוע ליפן. נכון, לא בחירה נפוצה בשביל מישהו שהשתחרר מצה"ל. מה רע בהודו או דרום אמריקה או ניו זילנד או אפילו אירופה אם אתה אקסטרה פלצן. מה המשיכה הפתאומית והלא הגיונית הזאת לארץ השמש העולה, שכמה שהיא מקום שיש מה לראות בו, רחוקה מהלב של הלוחם המשתחרר הממוצע? אני מניח שהחודשיים האחרונים שאותם ביליתי בצפייה בהרבה אנימות הייתה חלק מהעניין, אבל עיקר הקרדיט מגיע לSteins;Gate

Evangeion או הדבר הכי אדיר שנוצר במדיום הטלוויזיוני

נשאלתי לפני יום יומיים מה האנימה הראשונה שראיתי. כמו שכבר הזכרתי, אם מתעלמים מכל האנימות של הערוץ הראשון (נילס, פינוקיו וכו'), שכמה שהן נהדרות, הן מספיק אירופאיות באופי כדי שלא יהיה מושג שהן אנימות, האנימה הראשונה הייתה פוקימון. אבל גם פוקימון הייתה דבר מאוד חדשני בארץ ומה שפתח את הדרך לדיג'ימון ויוגיהו ודרגון בול, ורק אז באמת נחשפתי לכל הז'אנר. ואז הגיעה Neon Genesis Evangelion. אני לא חושב שאז עוד הבנתי מה אני רואה בכלל, אבל היום אני אומר בפה מלא- מדובר ביצירת אומנות אלמוותית.

The Melancholy of Haruhi Suzumiya 2009

אני לא אוהב את הרוהי. לא הסדרה, הדמות (לסדרה נגיע עוד רגע). חשבתי על זה זמן מה, האם אני ממש מתעב את הילדה המעצבנת הזאת, או שאני סתם לא מחבב אותה אפילו שהיא מצחיקה אותי מידי פעם. אתם יכולים להאשים אותי? מדובר בדמות של ילדה בת 17, שמעבר לזה שהיא יפה וטובה בכל מה שהיא עושה, היא פשוט מתנהגת לכל העולם כאילו הוא חתיכת חרא. היא נצלנית, אגואיסטית, נרקסיסטית, וחושבת שהעולם סובב סביבה. והדבר הכי מעצבן בכל הסיפור הזה, הוא שבמקרה של הרוהי, זה יותר מנכון, זה נכון מילולית כמו שזה נכון מטאפורית. אז למה כל עולם האוטקואים חושב שהיא אחד הדברים הכי אדירים שקרו לעולם האנימה בשנים האחרונות?

Gungrave

"Now that we know who you are... I know who I am. I'm not a mistake! It all makes sense. In a comic, you know how you can tell who the arch-villain's going to be? He's the exact opposite of the hero, and most time's they're friends, like you and me. I should've known way back when. You know why, David? Because of the kids. They called me Mr. Glass"

Elijah Price, Unbreakable

Gungrave היא אנימה עם מבנה מאוד מעניין. בתור התחלה אומר שלמי שמבקר\מסקר אותה היא מאוד נוחה, בעיקר כי היא נותנת המון ספויילרים לכל הסדרה בפרק הראשון שלה. במבט ראשון היא עוד סדרת אקשן ז'נרית עם אקדחים ומוטנטים ואנשים לבושים בטעם רע. ממש כמו איזה תסריט גרוע של משחק מחשב, שזה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהיא מבוססת על אחד. ההפתעה מגיעה כשמגיעים לפרק הבא, ואז מגלים סדרה חכמה, דרמטית ומרגשת.

Space Battleship Yamato 2199

Farewell, Earth, the ship that is departing is
The Space Battleship Yamato
It departs now to Iskandar,
at the end of the cosmos, bearing its fate.
"We will come back, no matter what it takes"
Answer with a smile to the waving people

Going far from the Galaxy towards Iskandar
A faint gleam of hope
The Space Battleship Yamato






מילות הפתיחה האלה אולי לא נשמעות כמו הרבה כשהן כתובות בפשטות כך, אבל כשרואים את קליפ הפתיחה של הסדרה הזאת (אותו עיצב לא אחר מהידאקי אונו) קשה שלא להרגיש איזה סוג של צמרמורת. אז מה זה YAMATO ומה הקשר בין מלחמת העולם השנייה, חלוצי החלל, וחייזרים ירוקי עור? או ליתר דיוק מה אני רוצה ממכם לעזאזל?

מה נשמע

שלום וברוכים הבאים לבלוג  "אנימה, היפים והמתוחכמים". שמי אביעד, בן 22, מאיזור הצפון. השתחררתי זה עתה משירות בצה"ל, בחיל התותחנים. מתי התאהבתי באנימה? זו שאלה מורכבת. אני מניח שכמו רבים מבני דורי, זה היה כשהייתי בכיתה א' או ב', בתחילת הלימודים, כשעל המסך נשמע שיר הפתיחה הזה:

אז לא היה לי מושג מה לעזאזל אני רואה, ובטח שלא "מושג על כוחותיי".... אבל זה היה משהו אחר. בלי הרבה הסברים, נכנסנו לעולם מטורף מלא ביצורים מוזרים, במסע לעבר חירור הארנקים של הורינו. אז עוד לא ידעתי את זה, אבל הסדרה הקלאסית הזאת שייכת לז'אנר האנימה, האנימציה היפנית, מגה פופולארית ביפן ועם פופולאריות שרק הולכת וגדלה ברחבי העולם, גם בישראל. אבל עברו הרבה שנים מאז. למרות שאש קאטצ'ם לא הזדקן ביום, אנחנו התבגרנו, אך האם זה אומר שאין לעולם האנימה מה להציע לנו?
התשובה היא ברור שיש.
בין אם אתם עדיין מתלהבים משונאן, או שאתם צוחקים מהארם, או שאולי מחפשים משהו בוגר לצפות בו, או שאין לכם מושג על מה אני מדבר אבל זה נשמע לכם מעניין, יש לעולם האנימה עוד הרבה מה להציע. הסוגה הזאת הפיקה כמה מהדברים האיכותיים ביותר שראיתי אי פעם, בין אם בטלוויזיה או בקולנוע, ובדרך גם אפשר להציץ לתרבות אחרת ומיוחדת, התרבות היפנית.