אני לא אוהב את הרוהי. לא הסדרה, הדמות
(לסדרה נגיע עוד רגע). חשבתי על זה זמן מה, האם אני ממש מתעב את הילדה
המעצבנת הזאת, או שאני סתם לא מחבב אותה אפילו שהיא מצחיקה אותי מידי פעם.
אתם יכולים להאשים אותי? מדובר בדמות של ילדה בת 17, שמעבר לזה שהיא יפה
וטובה בכל מה שהיא עושה, היא פשוט מתנהגת לכל העולם כאילו הוא חתיכת חרא.
היא נצלנית, אגואיסטית, נרקסיסטית, וחושבת שהעולם סובב סביבה. והדבר הכי
מעצבן בכל הסיפור הזה, הוא שבמקרה של הרוהי, זה יותר מנכון, זה נכון
מילולית כמו שזה נכון מטאפורית. אז למה כל עולם האוטקואים חושב שהיא אחד הדברים הכי אדירים שקרו לעולם האנימה בשנים האחרונות?
אז זה התחיל בשנת 2003. נאגארו טאניגאווה מוציא את הלייט נובל The
Melancholy of Haruhi Suzumiya שזוכה להצלחה לא קטנה ביפן. וכמו תמיד
במקרים כאלה, זה היה עניין של זמן עד שאחד האולפנים יקפוץ על המציאה.
האולפן שלוקח את המושכות הוא Kyoto Animation, וב2006 אנחנו (כשאני אומר
אנחנו אני מתכוון למי שהיה בקטע של אנימה ב2006) עדים להיווצרותה של אגדה
חדשה בתולדות האנימה!!!! וואוווו!!!! הרוהייייי!!!!! או משהו כזה. אני
אישית לא הייתי יותר מידי בעניין ב2006, קשה לי להיזכר איזה אנימות ראיתי
ואיזה לא בנקודה ההיא, אני כן יודע בוודאות שאוטאקו נלהב לא הייתי, וכל
עניין ההרוהי חלף לידי. אבל הרוהי כמו הרוהי, היא פשוט דמות שאי אפשר
להתעלם ממנה. אבל לפני הכול, אולי כדאי שנדבר קצת על מה זה לעזאזל הרוהי?
קיון, תלמיד תיכון בשנה הראשונה מגיע לבית
הספר לפתיחת שנת הלימודים. רגיל וג'נרי יותר מזה כנראה לא יכול להיות.
המורה היפני המכובד נותן לכל תלמיד את ההזדמנות לספר קצת על עצמו, ובגלל
שאנחנו ביפן ואנחנו חבר'ה רציניים אין משחקים, פשוט תקומו תספרו קצת על
עצמכם ותחזרו לשבת. וכן, זה משעמם לשמוע שזה אוהב כדורגל, וזה אוהב לקרוא,
וזאת אוהבת חייזרים ונוסעים בזמן. רגע, מה. קיון מסתובב אחורה ומגלה
שהתלמידה שיושבת מאחוריו, סוזומיה הרוהי, קצת שונה מתלמידות תיכון אחרות.
אין לה עניין בשום דבר שקורה בבית הספר, בבנים, או בפעילויות כמו ספורט.
כנראה בגלל שהיא מאוד טובה בהכול, אבל גם בגלל שהדברים האלה נראים לה
רגילים מידי.
קיון מתעלם מחבריו שאומרים שחסר להרוהי איזה בורג, מדבר איתה קצת, מתעניין בחייזרים ואספרים
ומחמיא לה על הרעיון לשנות תסרוקת כל יום, ומדליק להרוהי איזה רעיון. מכאן
מהר מאוד הרוהי מתגלה במלוא הדרה, אקצנטרית, בוסית, טומבוי, שמשיגה כל דבר
שהיא רוצה. היא מחליטה להקים מועדון שיחקור תופעות על טבעיות. חדר
למועדון, צ'ק (אז מה אם זה חדר שבשימוש של מועדון אחר, החברה היחידה באותו
מועדון תסכים!). קמע למועדון, צ'ק (אז מה אם זה בנאדם חי, ומעבר לזה תלמידה
יותר גדולה מהם, ואז מה אם היא לא רוצה להיות שם, היא ממש חמודדדה!). מחשב
למועדון, צ'ק (אז מה אם סחטתי באיומים את נשיא מועדון המחשבים בשביל להשיג
אותו בכך שגרמתי לו לגעת למישהי בשדיים!). עכשיו שלהרוהי יש חדר וכמה חברי
מועדון (חלק אפילו לא בני ערובה) הSOS BRIGADE יכול לצאת לדרך. קיון
האומלל שנאלץ לצפות בכל זה מתחיל להתחרט על היום בו פגש את הרוהי, ולמרות
כל זה, הוא עוד לא יודע למה הכניס את עצמו.
קריינות בטלוויזיה ובקולנוע זה דבר שכבר די המאיס את עצמו. אפשר לראות את
300 והקריינות החסרת טעם של דיליוס שם כדי להבין למה אני מתכוון. כן אנחנו
רואים שהם שוחטים אותם, תודה דיליוס לנו יש שתי עיניים! בכל מקרה, גם הרוהי
מקוריינת לאורך כולה, ע"י קיון, ובניגוד לדיליוס, קיון הוא פשוט אח מפחיד.
הוא תמיד יודע להעיר את ההערות הנכונות, גם אם הוא לא תמיד אומר את זה
בקול, לפעמים הדברים שהוא אומר רק לנו הצופים הם אלה שיוצרים את הקומדיה.
בכלל קיון הוא דמות ראשית נהדרת, כמעט טראגית, שאמנם הרוהי אוהבת הרבה יותר
ממה שהיא מודה, אבל כלפי חוץ מתעללת בו בהנאה רבה. גם מיקורו, הג'ינג'ית
עם פני הלולי
והקול המצפצף שבאופן מפתיע היה מאוד חמוד דוקא בעיני, היא דמות מאוד
משעשעת עם הרבה רגעים קומיים טובים. בכלל, הרבה מהקומדיה בסדרה כוללת את
הרוהי מתעללת במישהו\סוחטת מישהו\ מוצאת רעיון מטורף לחלוטין לעשות וצופה
בהנאה איך כולם מסכימים איתה.
מעבר לזה הסדרה היא אמנם SLICE OF LIFE
מובהק, עם קומדיה ודרמה פעם ביובל, אבל גם פנטזיה והרבה WTF אפשר למצוא
בסדרה בשפע. למרות שהסדרה מובאת מנקודת מבטו של קיון, שמנקודת מבט זו קורים
המון דברים לא רגילים, הסדרה מאוד ממוקדת בהרוהי, שמבחינתה העולם רגיל
מאוד, מה שיוצר פינג פונג די מגניב בין רגיל לביזארי. מעבר לזה גם יכול
להיות פרק אקשן עם דם ואלימות וכיף ובלאגנים ויצורים מוזרים, ויכול גם
להיות פרק מאוד רגוע, שלא קורה בו שום דבר. זה גם יכול לקרות שמונה פעמים
ברצף.
כאמור הסדרה שודרה ב2006, אך כשהיא יצאה סדר
הפרקים שלה היה מבולגן והזוי, ולא תמיד מובן. ב2009 יצאה העונה השנייה
שהכילה גם היא 14 פרקים, אבל מבחינת סדר התרחשויות גם היא הייתה מאוד
מבולגנת. מה שהיוצרים החליטו לעשות זה לשלב בין שתי העונות, ליצור עונה אחת
עם 28 פרקים שהולכים בסדר כרונולוגי, ככה שיכולת לראות את כל הסדרה בסדר
הטבעי. זה גם מה שאני ראיתי. אבל האם זה הדבר הכי נכון לסדרה הזאת?
המעריצים הוותיקים אומרים שכן. הבעיה איתם
היא שהם לא אובייקטיבים, כי הם כבר ראו את כל עונה אחת מבולגנת והתאהבו,
ואנחנו, עוד לא הספקנו להתחבר לדמויות ולאווירה ואנחנו מקבלים את הEndless Eight
ישר לפרצוף. זה למעשה אותו פרק שחוזר על עצמו שמונה פעמים. תחשבו על פרק
שחוזר על עצמו שמונה פעמים. הפרק בעצם זה אותו פרק שמונה פעמים רק עם
שינויים קוסמטיים. ובלי לענות יותר מידי, זה לא כיף. גם שאר הפרקים של
העונה השנייה, כמו סאגת הSIGH שבה חברי הSOS BRIGADE מצלמים סרט לא כזאת
מלהיבה עד שמבינים שהפרק שמשודר אחריה, שהוא הסרט הגמור, היה הפרק הראשון
ששודר ב2006. אני מרגיש שהייתי נהנה הרבה יותר אם הייתי רואה את הסרט הגמור
ואז את איך עשו אותו, במיוחד אם הייתי מחכה שלוש שנים בשביל זה.
בסופו של דבר העונה הראשונה הרבה יותר טובה
מהשנייה. הEndless Eight, שהם בהחלט חוויה מעניינת לחובבי קולנוע\טלוויזיה
פלצנים כאלה וסבל ארוך מאוד לכל השאר מכסים את רוב העונה. מה שנשאר זה סאגת
הSIGH שלדעתי רק המעריצים הוותיקים יעריכו ועוד פרק שכמה שהוא נחמד, הוא
לא משהו שבשבילו שווה לראות אותה. בכל מקרה, הרוהי זה הרוהי, בין אם אתם
אוהבים אותה או שונאים אותה, אתם חייבים לתת לה הזדמנות רק כדי לראות על מה
כל המהומה. ואם יש משהו שהרוהי סוזומיה טובה בו (הכל חוץ מלתקשר עם בני
אדם בלי להכאיב להם), זה לעשות מהומות.
מדד הראשון מהסוף- עונה ראשונה-9 עונה שנייה- 7.5
The Melancholy of Haruhi Suzumiya|
הפקת Kyoto Animation|קומדיה, מיסתורין, פארודיה, דרמה, Slice of life,
פנטזיה, וואט דה פאק|28 פרקים, 14 לעונה| שודר ממאי 2009 עד ספטמבר 2009
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה